למה יש גירושין?  למה אין יראת שמים?  בגלל מחלת האני!

 הרב שלמה אבינר

 

למה יש כל כך הרבה גירושין בעם ישראל?  שליש.  ובארצות אחרות שני שליש.  כמובן, לעיתים יש סיבות מוצקות.  אין אדם חי עם נחש בכפיפה אחת.  אך זה נדיר.  אלא הסיבה היא שהאדם אנוכי יתר על המידה, בגלל שהוא אומר יותר מדי: אני.

ודאי יש לאדם לדאוג לעצמו, לאהוב את עצמו, להעריך את עצמו, אך אין  לתת לכך חשיבות יתר.

בגלל הפרזה זו, הרבה צעירים וצעירות אינם מצליחים להתחתן, כי הם מחפשים בן זוג רק על פי קנה מידה אחד: אושר מירבי בשביל עצמם.  ומאותה סיבה, זוגות מתגרשים, כי יש להם יחס מכשירי אל הזולת, כאשר עיקר החיים, הם הם עצמם.  וכן יש אחוז עצום של גירושים רגשיים.  כלומר, אין מתגרשים בגלל סיבות כלכליות, חברתיות, חינוכיות, אך בני הזוג כבר אינם חברים בלב ובנפש, הם רק שותפים לדירה.

כמובן, האדם תמיד היה אנוכי.  אך הוא ידע שאין זה מוסרי, ועליו לתקן זאת.  אך מאז הפוסטמודרניזם, ההתמקדות באני הפכה לאידיאל עליון: אני מחפש אני עצמי, עלי לממש את עצמי, קבל אותי כמו שאני, וכולי וכולי.

מהו הפוסטמודרניזם במילים פשוטות?  בהתחלה הדת הנוצרית שלטה במערב.  בין השאר לימדה ערך הויתור עבור הזולת.  לבסוף חלקים גדולים מהמין האנושי, נקעה נפשם מהנצרות.  אז הופיע תור השכל, ההגיון, התבונה, הביקורת, מה שנקרא המודרניזם. גם הוא די לימד מסירות לזולת.  אך לבסוף, המין האנושי איבד את אמונו במודרניזם, כיון שהוא לא מנע מלחמות אכזריות, וגם לא נתן אושר לאדם.

אז בא הפוסטמודרניזם: אין דת, אין תבונה.  יש אדם כשלעצמו.  הוא אמת המידה של הטוב והרע, של האמת והשקר.  כל אחד לעצמו.

לכן הנישואים נובלים.  האדם מחפש אך ורק את עצמו.  הוא אינו מאושר בכך שבן זוגו מאושר.

כמובן, גישה זו גם פוגעת בעבודת ד'.  האדם כבר אינו רואה ערך בעבודת ד', אלא בעבודת עצמו.  ומה שאינו תואם אישיותו, הוא דוחה: אני לא מתחבר, אין זה מתאים לטבעי, זה לא אני, וכולי וכולי.

אמנם יש שטוענים שאותה אנוכיות היא היא היהדות ומבססים את דבריהם בפירורי משפטים של החסידות, כמו בעל התניא או רבי נחמן מברסלב.  אך באמת אין זו חסידות, אלא ניאו-חסידות.  אדם אינו חייב להיות חסיד, ולא חסיד חב"ד ולא חסיד ברסלב.  אך בודאי אסור  לו לסלף דבריהם.

וכן יש נאו-קוקניקים שטוענים שהקו הראשי של מרן הרב קוק   אינו חינוך לכלל-ישראל ולתיקון המידות, אלא לחיפוש הזהות העצמית, חיבור לרגש, אושר אישי, חיפוש האמת הפנימית של עצמו, וכולי וכולי.  וכמובן, גם זה סילוף בנוי על חצאי משפטים בודדים, והתעלמות משיטה שלמה עמוקה  ורחבה.

ודאי יש ערך לאמת הפנימית האישית, אך היא באה אחרי ומתוך האמת האלהית, המוחלטת, הכללית, כמו שמסביר מרן הרב קוק בפירושו על הסידור: קודם "מודה על האמת" ורק אחר כך ומתוך כך, "דובר אמת בלבבו".

כמובן, זה סוג של חילוניות מוסווית בדתיות, למחצה, לשליש ולרביע, - ד' ירחם.  זה חטא מחופש למצוה.  פשע מחופש לטבע.  זו מין חזרה לאלילות הקדומה, הנותנת לגיטימציה כאילו קדושה לכל פורקן נטיות לב אש.

או אם תרצו, זו אכילת מעץ דעת טוב ורע: אני האלהים יודע מה טוב ומה רע.  עיין ספר נפש החיים (א ו הגהה).

או דרך מליצה: בנות ישראל נאות הן, אלא שה"אניות" מנוולתן.

ומעשה (איני יודע אם הוא מדוייק) בבעל התניא בצעירותו שהתדפק בלילה בדלתו של רבו המגיד ממזריץ' כדי לשאול שאלה.  המגיד שאל: מי זה?  הוא השיב מתוך הרגל: אני.  נזף בו המגיד: אמרת "אני"!  לא תראה יותר את פניי.  צא לגלות.

הוא יצא לגלות, ובאחד המקומות רקמו נגדו עלילות שקר שהוא גנב.  המגיד בא לבית המשפט כדי לתמוך בו.  כאשר השופט טען נגדו: גנבת! הוא הזדעק :"לא אני"!  וכן על כל שאלה השיב: "לא אני"!

אמר לו המגיד: "כיון שהכרזת "לא אני", חזור אליי.