הרב שלמה אבינר

נחפשה דרכינו

שאלה: המצב ביש"ע, ובכלל בארץ, קשה. אנשים נפגעים ויש ייסורים. הרי חכמינו אמרו: "אם רואה אדם שייסורין באין עליו, יפשפש במעשיו, שנאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה" (ברכות ה). למה איננו מפשפשים במעשינו?!

גם הרמב"ם כותב בתחילת הלכות תענית שאם יש צרות, יש להתפלל, לזעוק ולעשות תשובה, "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית - הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה [ויקרא כו, כז-כח]: והלכתם עמי בקרי והלכתי [גם אני] עמכם בחמת קרי" (הלכות תענית א ב). אין לומר: יש צרות, אלא צריך לחפש ולשוב על עוונותינו.

תשובה: זה צודק מאה אחוז. יש לחפש למה זה קורה ולעשות תשובה. כבר חיפשנו ומצאנו: זה קורה משום שמסרו נשק לערבים. זו העבירה! החטא הוא שנותנים להם לעשות מהומות, להתפרע, להסית ולרצוח בלי להעניש אותם. החטא הוא שאין עומדים בתוקף ואומרים: ארץ ישראל היא שלנו ולא נזוז ממנה מילימטר אחד! אלא אומרים: אולי זה שלנו אולי זה שלהם, אולי כקלף מיקוח, אולי ניתן להם את יש"ע, אולי 80% אולי 95%, זהו עוון נורא ואיום!

 מה לנו לחפש רחוק את העוונות שגרמו? העוונות ברורים! אין לחפש אחרים! זה העוון ויש לעשות עליו תשובה.

זאת ועוד, ב"עין יעקב" על גמרא זו של "ייסורים באין עליו, יפשפש במעשיו", מפרש בעל "עיון יעקב": "דקדק לומר שבאין יסורין מעצמן ולא שהביא על עצמו יסורין מכח ריבוי אכילה או מסיגוף יותר מדאי וכדומה שזה כבר נזהרנו באזהרה ""ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", כדאי הוא לחוב בעצמו על שעבר על אזהרה זו, ואין צריך חיפוש, אלא אם באין עליו יסורין מעצמו בלי פשיעתו, אז צריך פשפוש במעשיו".

אם אדם אכל יתר על המידה והוא חולה, מה יש לו לפשפש במעשיו על סיבת ייסוריו - הרי הוא עצמו הביאם! אלא יש אדם צדיק שלא פשע, לא חטא ולא עשה דבר רע ופתאום באו עליו ייסורין, עליו לפשפש על מה זה בא לו. אך אם גרם במו ידיו את הייסורין, מה יש לחקור?!

שאלה נוספת: עקב המצב הקשה, עלינו לעשות תשובה, ולפחות לעשות שינוי קטן באורח החיים שלנו, ולא עולם כמנהגו נוהג. לדוגמא: לומר כל יום כמה פרקי תהילים, להוסיף כל יום שיעור תורה, להתכנס לתפילה ולתחנונים. האם די בכך?

תשובה: גם זה נכון. גם השאלה הקודמת על הכלל נכונה וגם השאלה הזו על הפרט צודקת. כל שינו קטן הינו טוב, מומלץ ומבורך. אבל עדיף - שינוי גדול.

האמת, עשינו שינוי גדול מאד. פעם, גרנו ביהודה ושומרון ובחבל עזה בשקט ובמנוחה, עתה אנו גרים במסירות נפש ואיננו עוזבים. זהו שינוי גדול מאד. זה שינוי ענק. אין דבר יותר גדול בתורה ממסירות נפש.

לומר פרקי תהילים? - אנו בעד. להוסיף שיעור - קל וחומר. להתכנס לתפילה? - גם בעד. אבל, האם אפשר לדמות את אלה למסירות נפש לגור כאן?! זהו שינוי עצום שנשארים ומוסרים את הנפש בגלל עברה שלא אנו עשינו אלא אחרים עשו אותה. אנו מוסרים את הנפש, עושים תשובה, מזדככים ומתעלים.

ריבונו של עולם רואה זאת, בוודאי הוא שמח מאד.

יש"ע, חזית של כולנו

חייל הנלחם בחזית, אינו נלחם על ביתו ועל חייו, אלא מכוח האומה כולה. מעשה ביהודי ששאל את הרב ה"חזון איש": "אני גר על הגבול, קשה לי, אולי אעבור פנימה"? הרב, שלא היה "ציוני" השיב לו: "אם כולם ינהגו כן - אז הפנימה יהפוך לגבול".

עתה, יש"ע ובמרכזו ירושלים העתיקה, הם החזית של כולנו, במובן כפול, הן מעשי והן רעיוני.

מבחינה מעשית - כדברי רש"י: "ברזל ונחושת מנעליך" (דברים לג כה) "שהיו גביריהם יושבים בערי הספר, ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה, כאילו היא סגורה במנעלים ובריחים של ברזל ונחושת".

מבחינה אידיאולוגית - כי עתה ניצבת בפנינו השאלה בכל חריפותה: זה שלנו או לאו? זו ארץ ישראל או לא? זו נחלת אבותינו אברהם יצחק ויעקב או לא? זו הארץ שריבונו של עולם נתן לנו או לא? האם אנו ממשיכים את ההסטוריה שלנו או מתכחשים לה?

כאשר עמנו הכריע בבחירות האחרונות, הוא הכריע במובן מסוים, גלוי או סמוי, מודע או לא מודע: כן!

זו ארצנו! אנו ממשיכים את ההסטוריה שלנו. לכן כולנו אומרים עתה לתושבי יהודה שומרון וחבל עזה: אתם שלוחינו, בשר מבשרנו, עצם מעצמנו, רוח מרוחנו. אנחנו אתכם בכל אשר תלכו, בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו. בכל לבבנו - בתמיכה, בהזדהות, במעורבות ובביקורים אצלכם בשבת ובחול.

בכל מאודנו - בסיוע מכספנו למשפחות במצוקה.

בכל נפשנו - אנחנו בעצמנו נעלה להתיישב ביש"ע.

זה הזמן! זהו האתגר! מיש"ע נביא ישע לכל עמנו ונחלתנו!