האם לאהוב בעל נטיות הפוכות או לשנוא

הרב שלמה אבינר

[ראיון]

 

ש: יש ויכוח בין רבנים על היחס כלפי בעלי נטיות הפוכות – שנאה או אהבה.  מי צודק?

ת: לא שמעתי על ויכוח בזה.  יש לאהוב כל אדם מישראל.  אמנם על משכב זכר, כתוב בתורה "מות יומת", אך אין זה מתוך שנאה, וידוע מה שכתוב בגמרא ש'ואהבת לרעך כמוך', מתייחס גם למי שחייב מיתה.  כמובן, כבר אלפיים שנה אינינו הורגים אף אחד חלילה, אך היחס העקרוני הוא אהבה לכל אדם מישראל.

ש: זאת אומרת שנכון הוא הנוסח: "גם בעלי נטיות הפוכות הם בני אדם, גם להם יש רגשות, ולכן יש לדבר עליהם ואליהם במילים עדינות"?

ת: הכל תלוי על מי אנחנו מדברים.  כנגד ארבע בנים בעלי נטיות הפוכות דברה תורה:

א. אדם מישראל שיש לו נטייה לגברים, או אשה לנשים, אבל ב"ה הוא מתגבר עליה, ולא עושה שום עבירה במעשה, בדיבור ובמחשבה, אז הוא גיבור, אנו מעריכים אותו, ועליו נאמר: איזהו גיבור?  הכובש את יצרו. ואדרבה, לפום צערא אגרא.

ב. אדם כזה, אבל הוא נכנע ליצרו, אז הוא חוטא ופושע.  ויש לקרוא את הדברים בשמם, בלשון התורה, כלומר "תועבה".

ג. וכל זה מדובר שהוא חוטא בצנעא.  גרוע ממנו הוא מי שמכריז ברבים שהוא חוטא, ורוצה לקבל לגיטימציה, אז הוא כבר רשע, מומר להכעיס, ויש להתייחס בהתאם.  אך כאמור, אין זה פוטר מלאהוב אותו.

ד. אך יש עוד יותר גרוע.  לא רק שדורשים מתן לגיטימציה כביכול בשם התורה, כלומר משקרים בשם התורה, אך גם מבקשים מרבנים שישקרו בשם התורה, שאם לא כן, יבולע להם: הם יאבדו את תפקידם, הם לא ימונו לכל מיני תפקידים, מוסדותיהם לא יקבלו כספי מדינה. כמובן גם במקרה כזה, אין לרבנים להיכנע לרשעה כזו.  אסור לרב לשקר בשם התורה.  יתר על כן, גם אם נשקפת לו סכנה אסור לו לשקר.  ועוד יותר מזה, גם אם נשקפת סכנה לכל האומה עקב זה, אסור לו לשקר בשם התורה.

ש:איפה למדנו זאת?

 ת: בגמרא: "תנו רבנן: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות (=אנשי צבא) אצל חכמי ישראל: למדונו תורתכם.  קראו ושנו ושלשו.  בשעת פטירתן (=פרידתם), אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של גוי – פטור, של גוי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד – משלם נזק שלם... ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות" (בבא קמא לח א).  כלומר נעלים פרט זה כדי שלא יעשו לכם צרות.

וכבר שאלו התוספות: "ואם תאמר: והא אמרינן בחגיגה (יג א): המלמד תורה לגוי עובר בעשה ד'מגיד דבריו ליעקב' (תהילים קמז)"?  והם תירצו בתירוץ ראשון: "ובעל כרחם עשו, על פי דברי המושל, ולא נתחייבו למסור עצמן" (תוס' שם ד"ה קראו).

ש: כלומר, יש מצוה שלא ללמד תורה לגוי, אך אין חובה למסור על כך את הנפש.

אם כן, חוזרת השאלה, אם היתה כאן סכנה, למה לא שינו את ההלכה הזאת, כאילו יש שוויון בין ישראל לגוי?

ת: נכון. זה בדיוק עניננו. תירץ רבי שלמה לוריא ב'ים של שלמה': "דאסור לשנות דברי תורה אף כי הסכנה.  וחייב למסור עצמו עליה".  "שמלכות הרשעה גזרה עליהם, ולמה לא ייראו חכמים שתעליל מלכות הרשעה עליהם".  "וכי לא היה ראוי לחוש חס ושלום לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה (=שיצאו מזה), בפרט מלכות הרשעה שכל מחשבתה רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו (=עלינו.  לשון סגי נהור).  ואם כן, היה להם לשנות: או שניהם חייבים, או שניהם פטורין".

ואכן כבר היו דברים מעולם, שעשו לנו פוגרומים בגלל שמצאו בגמרא דברים שלא מצאו חן בעיניהם.

לכן מסקנתו של ה'ים של שלמה' היא: "שמע מינה שמחוייבים אנו למסור על קידוש השם.  ואם חס ושלום ישנה הדין, הוא ככופר בתורת משה" (ים של שלמה בבא קמא פרק ד ט.  ועיין שו"ת רבי עקיבה יוסף שלזינגר ח"א או"ח מט).

ש: בסיכום?

ת: אשרינו שרבנינו הם אמיצי כח, ללא חת וללא מורא, ואומרים את אמיתה של תורה.  הם אוהבי האומה, אוהבי כל אדם מישראל  - מתוך תורה, והם אוהבי ויראי כל התורה.