מעשה שהאב  והאם נתנו כל אחד שם   אחר  לבתם שנולדה

הרב שלמה אבינר


 

שאלה: מעשה בזמן מלחמה שאשה אחת בבית הוריה ילדה וקראה שם לבת על שם שחשבו  עליו קודם, והאב שהיה חייל עלה לספר תורה, ונתן לה שם אחר, שגם  עליו חשבו קודם.  איזה שם הוא העיקר?

תשובה: בשו"ת פתחא זוטא (או"ח סי' מה), הגאון רבי פינחס הלוי הורוויץ - שהיה רב ואב"ד בכמה קהילות חשובות באירופה - דן כבר במקרה דומה, וכותב שמסברא שהשם נתן האב היא העיקר. 

אך נראה שלכאורה משמע שכל השבטים נקראו על ידי אמותינו, כמו שכתוב ותקרא שמו ראובן על שם ראו בן ותקרא שמו שמעון על שם שמע ד' את עניי.  אולם יש לומר שיעקב אבינו הסכים לאותו שם.

ואדרבה, משם ראיה, שעיקר השם הוא של האב, שרחל אמנו קראה את השם בן אוני, ויעקב אבינו קראו בנימין, וכן נקרא  בנימין, משמע שאיפה שהאב נותן שם אחר, העיקר כאב.  ולפי פירוש הרמב"ן (וישלח לה, יח) אין ראיה, משום שיעקב רק תרגם לשון בן אוני לטובה ולגבורה, עיי"ש.

ועיין דעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית לח, ה) שפירשו, ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה, מה טעם תמר קראה היא שמו ולא יהודה, משום שיהודה היה באותו זמן בכזיב.  אולם גם משם אין ראיה, שיש לומר שיהודה הסכים לשמה, מה שאין כן בנדון דידן שהאב רוצה שייקרא כפי שהוא נתן את השם, נראה שהצדק איתו כמו אצל בנימין, עכ"ל שו"ת פתחא זוטא.  וכ"כ בשו"ת שם משמעון (יו"ד סי' כב) שהעיקר  הוא שם שקרא לה האב.

אבל  נראה לומר סברא  אחרת.  ראשית, כי לא כתוב בתורה שיעקב ויהודה הסכימו לשמות שנתנו  הנשים.  שנית, כפי שצויין, לפי הרמב"ן אין הוכחה מבנימין.  לכן לא בהכרח ששם שהאב קרא הוא העיקר, ואפשר לטעון ההיפך.

לכן אנו אומרים שבעל ואשתו הם אחד, והיו לבשר אחד, ולכן יש להם לשבור את הראש ולהחליט ביחד מה לעשות.