שבת לד' ולא שבת לבטן

הרב שלמה אבינר

 

בודאי מצוה גדולה לענג את השבת, במאכל ובמשתה, כמו שכתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח יג-יד.  שבת קיח-קיט).  אבל גם הדבר הכי טוב שבעולם, הקיצוניות מזיקתו.

להיות גרגרן וזללן הוא מידה רעה, כדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג), ולא יתכן שמידה רעה תיהפך בשבת למידה טובה, ואדרבה ביום קדוש, יש להוסיף קדושה.

לעולם, הדרך הנכונה היא דרך האמצע, כדברי הרמב"ם (שם פרק א ושמונה פרקים) ,שכמו שלא ישכח האדם שיש לו גוף, כך לא ישכח שיש לו נשמה. ובאותו פסוק שכתוב "וקראת לשבת עונג", גם כתוב "אז תתענג על ד'".  הרי שיש לענג גם את הגוף וגם את הנשמה.  אדם מורכב משניהם, הגוף הוא הבסיס הארצי לנשמה, והנשמה היא האור הפנימי של הגוף.

מותר לאכול טעים, כל יום, ובשבת, זו גם מצוה, אך אין להגזים, ולהפוך את השבת ליום גרגרנות וזללנות, שבת לבטן.

זה דבר פשוט, השייך לדרך ארץ שקדמה לתורה, כלומר בינה טבעית ומוסר טבעית.  הנה אריסטו כתב שגרגרנות היא מידה רעה, בניגוד לשליטה עצמית ולאיפוק.  אפילו אפיקורוס לימד שהנאה לא חיונית היא בניגוד לאושר. כמעט כל הפילוסופים היוונים לא רצו שהמטבח ייהפך לאחד ממרכזי החיים.  הסופר דנטה ב"קומדיה האלהית" שלו, כותב שהמדור השלישי בגהינם הוא לגרגרנים, שנענשים באכילת בוץ וזוהמה.

פילוסופים אחרים סיווגו את הגרגרנות לחמישה סוגים, בלטינית.

א.      Praepropere – אכילה טרם זמן, אכילה כל הזמן

ב.      Laute – מזון יקר מדי

ג.       Nimis – אכילה בכמות יתירה

ד.      Ardenter – אכילה חטופה בחוסר סבלנות

ה.     Studiose – התמקדות יתירה על הטעם, תיבול מוגזם.

לצערנו, יש בעולם המודרני, הפרזה נוראה באכילה, הבישול נחשב כאומנות וכמעט למדע, יש מאות ספרי בישול שנמכרים יותר מכל ספר אחר, יש טיולי מסעדות וכן הלאה.  משחיתים את הילדים כבר מגיל הרך, בפסיכולוגיה נסיונית, הוכיחו בטסט המרשמלו חשיבות השליטה העצמית החל מהילדות.

את התרבות הזאת של התמכרות לאכילה, צריכת יתר, כפיה אובססיבית לאוכל, צריכה רציפה של מעדנים, קניית מזון יקר – אפשר להגדיר בפתגם המפורסם: "הבטן הוא אל, המטבח היא דת".

ומלבד שמבחינה מוסרית, האני העליון שבאדם ציך לשלוט על האני התחתון, ולפחות ליצור איזון, יש גם נזקים בריאותיים נוראים, כידוע.

אם כן, נאכל בשבת סעודת אבלים?  בודאי שלא, נאכל טעים, נשב בסעודה משפחתית נעימה, אך בלי להתיר את הרצועה.  נאכל מזון בריא, בלי סוכר, בלי מלח, בלי שומן, שגם הוא יכול להיות מאוד טעים.  נרבה בירקות ובפירות.  לא נאכל בין הסעודות.  נשתה מים טובים של ארץ ישראל ולא שתיה מתוקה.  נתנזר מפיצוחים שהם הרגל ריק .

שלא לדבר על האמא שעובדת שעות על גבי שעות, יומם ולילה, כבר מיום חמישי, כדי להכין ריבוי מאכלים, למען ישבע כל אחד מבני הבית מהמאכל האהוב עליו.  זה אנושי?!

ומלבד זאת, ריבוי אכילה גורם שינה ועייפות ועצבנות וכבדות.  אין זמן ללמוד תורה, בשביל הנשמה, אין פנאי  למשפחה.

וכבר כתב רבי ישעיהו הורוביץ, בעל השל"ה, שהדרך העיקרית לענג את השבת היא "לא כאותם הממלאים בטנם כסוס וכפרד אין הבין, לילך אחר הָעָרֵב... ואח"כ מרוב מאכלם נופל תרדימה עליהם ומבלים מוחם. אלו אין נקראים מענגים את השבת, אלא הם מענגים את עצמם בשבת. ועל כן יכלכל דבריו במשפט, והחכם עיניו בראשו, כשיושב לאכול בבוקר, אע"ג שיאכל וישתה כראוי, אין הכוונה למלאות בטנו, כי לא מנוחה ועונג ייקרא לזאת אלא איבוד המאכל והגוף, גם הפסד לנפש - שלא יוכל לעמוד על עומדו מרוב שביעתו כדי לעסוק בתורה ובמצוות כאשר ביארנו. אבל העניין הוא שיאכל וישתה בשמחה ובטוב לבב מאכל טוב ויפה, מוטעם ומתוקן, קל העיכול, מעט הכמות ורב האיכות, ובלבד שלא ימלא את כרסו, וישתה שתים שלוש כוסות של יין לשמח את ליבו, הכול לפי מה שהוא אדם. ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו, או יישן מעט לנוח ראשו ואיבריו, ואח"כ ישב ללמוד, ישא ויתן בעומקה של הלכה כפי השגתו והבנת שכלו..." (מסכת שבת, נר מצוה, אות לז).

וכבר כתב נכדו של החיי אדם וחכמת אדם, הרב יום טוב נעטיל בראנשפוגל בקיצור שלו, ספר "זכרו תורת משה": "אל תשמע לדברי היצר הרוצה לאבד נפשך – אחר שמצוה לענג את השבת...".  כי "נתנה השבת רק לאכול ולשתות מעט ולעסוק כל היום בתורה, כי זה הוא חייו והעונג הגדול לנשמתו, ומה יתרון לעונג גופו, אם רוחו ונשמתו הם לעולם ביגון ואנחה.  ולכן, על כל פנים, יענג נשמתו בשבת ויום טוב בתורה ובמצות" (סימן י'.  ועיין רמב"ם הלכות יום טוב ט יט-כא).

וכן הבעל שם טוב: "ציותה התורה לענג הגוף בשבת ויום טוב וכשהגוף שמח בשמחתו, אז יש פנאי לשמוח בשמחת המלך" (תולדות יעקב יוסף, כי תבוא).

בספר פסקי תשובות: "אמנם אעפ"י שאכילה ושתיה ושינה וכדומה עונג ומצוה, יזהר שלא ירבה בהם ולא יתגשם, כי עיקר תכלית הכבוד והעונג הגשמי הוא כדי שתוכל הנפש להתענג בדביקות בד' ובתורה ותפילה מתוך הרחבת הדעת ומנוחה ושלוה ללא טירדת הגוף" (רמ"ב אות ג).