מה בין הרצל לבין האפיפיור

 הרב שלמה אבינר

 

כיון שאנשים רבים מדברים סרה על הרצל, מסיבות שונות שלא נפרט אותן מחמת כבודו של מרים דגל התחיה הלאומית, ולעומת זאת הם מאוד מעריצים את הנוצרים, מסיבות שונות, ובעיקר מפני שאותם נוצרים מחלקים כסף, ואותם מעריצים הם בעלי אופי של שנוררים - לכן אולי יהיה לתועלת להציג בפניהם את השיחה שהתקיימה בין שני האישים האלה, כפי שמתועדת ביומנו של הרצל (עניין  היהודים כרך ג, עמ' 258, רומא 26 בינואר 1904).

                                           *

"הוא קיבל אותי בעמידה והושיט לי את ידו, לא נשקתיה. 

ליפאי אמר לי שאני חייב, אך לא עשיתי זאת. 

סבורתי שבכך הקדחתי את התבשיל, כי כל מי שבא אליו משתחווה ולכל הפחות מנשק את ידו".

                                                 *

"בקצרה פרסתי לפניו את מבוקשי.  ואילו הוא – אולי בהשפעת אותה נשיקת-יד שסירבתי לתיתה – השיב בדבקות ובהחלטיות: אין אנו יכולים לתמוך בתנועה הזאת.  לא נוכל למנוע מן היהודים ללכת לירושלים - אך לתמוך לא נוכל לעולם.  אדמת ירושלים, אם לא היתה קדושה תמיד, קודשה על-ידי חייו של ישו המשיח.  אני, בתורת ראש הכנסייה, לא אוכל לומר לך דבר אחד.  היהודים לא הכירו באדוננו, לכן לא נוכל להכיר בעם היהודי".

*

"ירושלים אסור שתעבור לידי היהודים".

"והמצב הנוכחי, אב קדוש"?

"אני יודע, לא נעים שהטורקים הם הבעלים של המקומות הקדושים שלנו.  אבל עלינו לסבול זאת ולהשלים.  אבל לסייע ליהודים בהשגת המקומות הקדושים לא נוכל".

אמרתי שנקודת המוצא שלנו היתה אך ורק צרת-היהודים, ורצינו לעקוף את שאלות הדת.

"כן, אבל אנחנו, אני בתורת ראש הכנסייה, איננו יכולים לעשות זאת.  שתי דרכים באות בחשבון.  או שהיהודים דבקים באמונתם וממשיכים לחכות למשיח, שבשבילנו כבר בא.  ואז הם מכחישים את אלוהותו של ישו ואין אנו יכולים לעזור להם.  או שהם הולכים לשם בלא שום דת, ואז על אחת כמה וכמה אין אנו יכולים לצדד בהם.  הדת היהודית היתה היסוד לדת שלנו, אבל זו שלנו באה במקומה, על-ידי תורתו של המשיח, ולא נוכל להכיר בהמשך קיומה.  היהודים, שצריכים היו להיות הראשונים להכיר בישו המשיח, לא הכירו בו עד היום הזה".

*

"ההפחדה והרדיפות אולי לא היו האמצעים הנוחים כדי להאיר את עיני היהודים".

הוא השיב, והפעם היה מופלא בפשטותו:

"אדוננו בא בלי כח.  הוא היה אביון.  הוא בא בשלום.   לא רדף איש.  רדפו אותו.  גם שליחיו שלו נטשו אותו.  רק אחר כך הוא גדל.  רק כעבור שלוש מאות שנה התגבשה הכנסייה.  ליהודים היה אפוא זמן להודות באלוהותו בלי לחץ.  אבל הם לא עשו זאת, גם היום אינם עושים זאת".

"אבל, אב קדוש, מצבם של היהודים בכי רע.  אינני יודע אם הוד קדושתך בקי במלוא ההיקף של המצב העגום הזה.  אנו זקוקים לארץ בשביל הנרדפים הללו".

"האם הכרח הוא שתהיה זו ירושלים"?

"אין אנו מבקשים את ירושלים אלא את ארץ ישראל, רק את אדמת החולין".

"לא נוכל לתמוך בזה".

"האם אתה מכיר, אב קדוש, את מצבם של היהודים"?

"...אם תבוא לארץ ישראל ותיישב שם את עמך, יהיו כנסיות וכוהני דת במצב-הכן כדי להטביל את כולכם".

*

אז נדע להכיר את האויב, ונדע להכיר את האוהב.